מאחורי הסירים
אפשר להגיד שהספר הזה נולד בזכות כיור מלא כלים.
כבר כמעט 30 שנה שאורה גיסתי ואני (שנשואות לשני אחים ממשפחת אביקסיס) עומדות מול גרסאות שונות של כיור כזה, בתום ארוחות שבת מפוארות, עתירות חריף וכורכום, עם כמות סירים שמתאימה לשכונה בינונית. אחת מסבנת, אחת שוטפת, בעוד אנחנו צוחקות או מתלוננות או מנתחות את הבעיות שלנו, של הילדים ושל העולם כולו.
עם השנים ילדנו, גידלנו, למדנו, עבדנו והתפתחנו. חלק מהילדים כבר התבגרו ועזבו את הבית. גם ההורים של שתינו התבגרו. אבי נפטר, אימי עברה לגור בדיור מוגן כמה שנים אחר כך ואצל אורה ההורים נפרדו. רק שיחות הכיור לא השתנו הרבה.
בשיחה שבה ניטע הזרע לספר הזה, אורה סיפרה שהיא שאלה את אימא שלה למה היא הפסיקה לבשל מאז שהיא חיה לבדה ואימא שלה ענתה: "אני לא יודעת לבשל רק לעצמי וגם אין לי חשק״. אורה אמרה שהיא חוששת שזה עמוק מכך – ושאולי אימא שלה מרגישה שאינה שווה את הטרחה. דיברנו גם על אימא שלי, בשלנית מפוארת, שבמשך עשורים הכינה לכל אחד מילדיה, ואחר כך מנכדיה, בדיוק את המנה שהוא אוהב/ת, והיום היא מחליפה את שפע העשייה בשפע תירוצים למה לא לבשל: ״המטבח החדש בדיור המוגן קטן מדי, אני בקושי אוכלת, הכול הולך לפח".
ניסינו להבין מה קרה שם. מה קרה להן. מצאנו את עצמנו חוזרות לנושא שוב שוב. דיברנו עליו עם כולם. הסיפורים החלו לזרום ואיתם התובנות: חברים שעובדים מהבית סיפרו על הרגע ביום שבו הם פותחים את המקרר ואין לו מה להציע למעט שאריות לחימום (במקרה הטוב). הם התוודו גם על יחסי האהבה-אכזבה-אשמה עם משלוחי טייק-אווי, עד כדי כך שלפעמים הם מדלגים על ארוחה ומשלמים על זה בבינג' זלילה לילי. הילדים אמרו שהם אוכלים טוב באמת רק סביב סופי השבוע, בזכות הקופסאות מסירי שישי-שבת.
הבנו שבישול ליחיד נראה כמעט לכל מי שסביבנו מסובך בהשוואה לבישול עבור כמה אנשים, והוא נתפס גם ככמעט מיותר. דפוס המחשבה הנפוץ הוא שאם התוצר הוא רק בשבילי אז אין טעם בהשקעה. העתיד נראה עגום – מתישהו רובנו נוותר על זמן מטבח ועל אוכל מבושל.
עוד דבר שהפך ברור לשתינו זה שאנחנו לא רוצות להגיע לשם.
כשאנחנו מבשלות לאהובים עלינו אנחנו נהנות. נהנות לארח, לתכנן, ליצור, להרים שולחן מלא ביופי, בטעמים ובחוויות משותפות. גם בבישול היום יומי האפרורי, כביכול, אנחנו מוצאות הנאה, פשוט כי סירים הם חלק משמעותי מהדרך שלנו לדאוג ולאהוב. הבנו שהאימהות שלנו, ששבתו מבישול, נותרו מיותמות בדיוק מהסוג הזה של אהבה ודאגה. הבנו כמה קשה לכולנו להפנות את הרגשות האלו כלפי עצמנו.
אורה עובדת כמנחת תיאטרון ומלווה רוחנית ואני כנטורופתית והרגשנו שאנחנו חייבות למצוא דרך לאפשר לעצמנו, ואולי גם למטופלים שלנו, לשמור על הבישול נוכח בחיים שלנו, לא משנה באיזה גיל ובאיזה שלב בחיים, ולא לוותר עליו ועל הדרך הטבעית והיסודית הזו להיטיב עם עצמנו, גם כשאנחנו לבד. במיוחד כשאנחנו לבד.
אין מתכונים מוקטנים? ניצור כאלו בספר מיוחד. קשה למצוא מוטיבציה לבשל רק לעצמך? ניצור אתגרים קטנים, מנות מתגמלות, יפות, חכמות וחסכניות. אנחנו וצוות מתכונאיות משופשף עם ניסיון מטבח מצטבר של כמה עשורים טובים נמצא שיטות לייעל את העבודה – נצמצם את האפשרות לגייס תירוצים ללמה לא ונמצא איך כן. ובעיקר – נזכור ונזכיר שמגיע לנו. מגיע לנו שיחכה לנו סיר מנחם ובריא, מגיע לנו לשמוח בעשייה בשבילנו. מגיע לנו ולכם לאהוב את עצמנו. אנחנו חמודים לאללה.
